האם ביקשה למחוק את האב מחיי הילדים. בית המשפט פסק: הילדים יעברו למשמורתו
לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הוגשה תביעת משמורת על-ידי אב, העותר להעביר את ילדיו הקטינים למשמורתו בטענה כי האם עושה כל שלאל ידה כדי לרמוס את נוכחותו בחיי הילדים. בית המשפט דן בטענות האב, הזמין חוות דעת מסוגלות הורית, בחן את דו"חות יחידת הסיוע ותסקירי העובדת הסוציאלית. מכל אלה למד בית משפט קמא, כי המערערת היא "הורה מנכר העושה הכל כדי לגרום לניכור הורי בין ילדי הצדדים לאב התובע". אי לכך הורה בית המשפט על העברת המשמורת לידי האב.
על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. במסגרת הליך הערעור, טענה האם כי פסק דינו של בית משפט קמא חריג בנוף המשפטי בסכסוכי משמורת, עומד בסתירה מוחלטת לפסיקות עקביות של בתי המשפט ואינו עולה בקנה אחד עם טובתם של הילדים. מנגד, טען האב כי ניתן ללמוד בבירור שהאם מסכלת במכוון את הקשר בינו לילדיו. האם אינה משתפת פעולה עם גורמי הרווחה ומפרה באופן מתמשך את החלטות בית המשפט שנועדו לקדם את הקשר, עד כי, כלשון בית משפט קמא, "מחקה" האם את האב מחיי הילדים.
בית המשפט המחוזי דן בתופעה החמורה הזוקפת ראשה לעיתים בהליכי גירושין: "ניכור הורי" הוא תופעה המתגלית אצל ילדים להורים הנמצאים בסכסוך משמורת לגביהם, המתבטאת בהתנכרות הילדים לאחד ההורים ללא צידוק. לשם קביעה כי מדובר בתסמונת "ניכור הורי", יש לקבוע כי קיים "ניכור הורי" ללא כל הצדקה, לבחון את רמת התופעה ולהחליט, בהתאם לנסיבות, על דרכי הטיפול המתאימות. בכל אלה על ביהמ"ש להיעזר בגורמים מקצועיים שאת חוות דעתם יש להעביר במבחן הביקורת.
במקרה הנדון, פסק בית המשפט המחוזי, כי מתקיימת "תסמונת ניכור הורי" בדרגה חמורה, ומהי רמת ניכור חמורה? פעילות מכוונת של ההורה המשמורן לשם מטרה אחת – לנתק כל קשר, מכל סוג שהוא בין ההורה האחר לבין הילדים – במסגרתה הוא אינו בוחל מביקורתיות מופגנת, מהעלאת האשמות שווא ומהגשת תלונות במשטרה והכל באופן לא פרופורציונלי לאירועים פעוטים וחסרי חשיבות, כדי להצדיק את ביקורתו על ההורה האחר. הילדים, שנמצאים רוב זמנם בקרבת ההורה המשמורן, חווים את הפעילות הזו כפעילות מגינה ותומכת והופכים בעצמם לאחוזי חרדה ופחד מדמותו של ההורה האחר. כתוצאה מכך, מפגינים הילדים עויינות קשה כלפיו, ביקורת כפייתית ובלתי מציאותית, ללא כל רגשי אשמה או תחושת אמפתיה כלפיו והתייחסותם אליו היא חד צדדית וחסרת אמביוולנטיות. מבחינתם, ההורה האחר הוא התגלמות "הרע". ההורה המשמורן לא רק שלא עושה למניעת התופעה, הוא תומך בהצדקות שמספקים הילדים להתנהגותם ומגביר אותה. כתוצאה מכך חל ניתוק מלא ומוחלט בין הילדים לבין ההורה האחר והם אינם מוכנים לשום קשר עמו.
נסיבות המקרה שבפנינו, קובע בית המשפט, אכן הגיעו לדרגת חומרה המחייבת טיפול מן השורש. קיימת סרבנות קשר של הילדים לאב ללא הצדקה, אשר נבנתה לאורך שנים ע"י האם, ישנו חוסר שיתוף פעולה של האם עם שירותי הרווחה ובעיקר ניסיון למחוק את דמותו של האב מחיי הילדים באמצעות הצרת אפוטרופסותו הטבעית עליהם. בנסיבות העניין, פוסק בית המשפט, העברת המשמורת של הילדים מדי האם מתחייבת, אולם יש לעשות כן בהליך מדורג ולא לאלתר.