בית המשפט פסק: פסולה לרשת על-פי צוואה, אך כשרה לרשת על-פי דיני הירושה
דודה ציפורה הייתה עשירה וערירית. כמנהג אנשים מבוגרים ועריריים, גם דודה ציפורה העדיפה לשמור את ענייניה הפרטיים בתוך חוג המשפחה. לפיכך, כאשר החליטה לערוך צוואה לא היה ספק בליבה כי מי שיערוך את הצוואה יהיה לא אחר מעו"ד דני, בעלה של האחיינית רחל. דודה ציפורה פנתה לדני וביקשה אותו לנסח צוואה לטובת אורי ורחל, שני אחייניה. בהעדר בני משפחה אחרים, ציוותה, ציפורה, את כל נכסיה לשני אחייניה בחלקים שווים. את הצוואה ערכה בפני עו"ד דני, שהוא גם בעלה של רחל האחיינית. לאחר שנים מספר נפטרה דודה ציפורה, בשיבה טובה. שני האחיינים אשר היו מודעים לצוואה הגישו באמצעות עו"ד דני (בעלה של רחל) בקשה לקיום הצוואה. במקביל, ובעצת אשתו, עורכת דין המתמחה בדיני משפחה וירושה, מיהר אורי, להגיש התנגדות לקיום אותו חלק מן הצוואה המזכה את אחותו, מן הטעם שהמדובר בצוואה המזכה את בת זוגו של מי שערך אותה, ומכאן מנועה אחותו מלרשת.
ואכן, בטלות הוראת הצוואה המזכה את האחיינית לרשת את דודתה המנוחה עולה באופן מפורש מהוראות חוק הירושה. שכן, בענייננו מדובר בקירבת משפחה בין המצווה (הדודה ציפורה) לבין הנהנית (רחל) ועורך הצוואה עורך הדין דני (בעלה של רחל) בעצמו. סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי הוראת צוואה המזכה את בן-זוגו של מי שערך אותה – בטלה. מאחר שאשת עוה"ד היא בין הזוכים על פי הצוואה, הרי שעל פי הוראותיו של סעיף 35 לחוק הירושה, בטלה לגביה ההוראה בצוואה המזכה אותה (באמצעות סעיף זה התכוון המחוקק להגן על היורשים מפני מחטף אשר יכול להתבצע ע"י בעל עניין או בעל השפעה על המצווה). לעומת זאת, בכל הנוגע ליתר הוראות הצוואה, כגון ההוראה המזכה את אורי במחצית העיזבון, הרי שהוראות אלו תישארנה בתוקף.
מכאן, נותר לבית המשפט להכריע בשאלה המעניינת והמורכבת יותר:
מי יורש את אותו חלק בצוואה שנגרע מרחל?
האם יש לקבוע כי אורי הינו הזוכה היחיד על פי הצוואה של כל עיזבון המנוחה? או שמא, על חלק זה יחולו דיני הירושה ויוכלו שני האחים גם יחד לחלוק בו בחלקים שווים?
סעיף 50 לחוק הירושה מורה, כי "זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת… ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת". כלומר, יש לפנות, ראשית כל, להוראות הצוואה. היה והמצווה קבע אדם אחר שיזכה במקום מי שנפסל, נותנים תוקף לרצונו ומזכים את אותו אדם (זה לא המקרה בתיק זה). ואולם, מה הדין מקום שהמצווה לא גילה דעתו, מה ייעשה באותו חלק או באותה מנה, שהזוכה בהם נפסל? (כפי שאירע בתיק זה). במצב דברים זה יש לראות אותו חלק או אותה מנה כנכסים שהמוריש לא ציווה אותם לאיש. תרחיש כזה עמד לנגד עיני המחוקק, על כן הוא קבע בסעיף 66(ב) לחוק הירושה במפורש, כי מקום ש"ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל החלק הנותר – יינתן צו ירושה". מכאן, כי על החלק שנפסלה רחל מלרשת באופן בלעדי מתוקף צו קיום צוואה, יחולו דיני הירושה ולכן יחלקו אותו היורשים החוקיים של דודה ציפורה, הלא הם האחיינים רחל ואורי, והם יחלקו אותו בחלקים שווים מתוקף צו ירושה.
בסיכומו של יום, אורי ירש שלושה רבעים מעיזבון הדודה ואילו רחל ירשה רק רבע מהעיזבון וכל זאת בשל קרבתה לעורך הצוואה.
אין ספק כי, במקרה זה, התוצאה הסופית אינה משקפת נכונה את רצון המצווה. שכן, המצווה התכוונה לחלק את עיזבונה בין שני אחייניה באופן שווה וכך גם הכתיבה לעו"ד דני, אשר ערך את הצוואה. ואולם, עו"ד דני, אשר היה חייב להיות ער להוראות חוק הירושה, היה חייב להעביר הטיפול בצוואה לעו"ד אחר "ניטרלי" ולו מן הטעם הפשוט, לתת תוקף לרצון המצווה כי, בבוא היום, צוואתו תתקיים ככתבה, כלשונה וכרוחה.