דנה ושמוליק הם זוג נשוי ולהם 2 ילדים. המשפחה מתגוררת בדירת 4 חדרים במרכז הארץ. דנה ושמוליק התחילו את חייהם המשותפים ללא הון עצמי או סיוע מהמשפחה. עם זאת ניתן לומר כי כל אחד מהשניים התפתח בהתאם לשאיפותיו האישיות.
דנה, אשר התחילה כמורה בבית ספר תיכון היא כיום מורה בכירה במקצועה. לאורך כל שנות הנישואין ובמקביל להתפתחותה המקצועית, פרנסה את המשפחה, עבדה במשרה מלאה ובעבודות נוספות ונשאה בנטל תשלומי אחזקת הדירה. לא זאת אלא אף זאת, דנה גם דאגה לשיפור ושדרוג תנאי המחייה של המשפחה בבית. במסגרת זו היא החליטה כי הגיע הזמן לשפץ את הדירה. הגם שדנה לא יכולה הייתה לקבל כל סיוע משמוליק בעלה בכל הקשור במימון השיפוצים היא לא נרתעה ומימנה את שיפוץ הדירה מכספה וכל זאת במקביל לכך שביצעה את מלוא עבודות משק הבית והטיפול בילדים. שמוליק בעלה, לעומת זאת, עבד בעבודות מזדמנות וגם זאת הוא עשה רק מדי פעם, לא צבר זכויות פנסיוניות, לפרקים היה מובטל, ואף סירב "לנקוף אצבע" בכל הקשור לניהול משק הבית והטיפול בילדים. הלכה למעשה, הוא "רבץ בבית בחוסר מעש" ושתה שתייה חריפה.
החיכוכים והויכוחים בין בני הזוג הלכו וצברו תאוצה וטונים צורמים יותר ויותר. משהגיעו הנישואים לקיצם, עתר הבעל לקבלת חלקו בזכויות הסוציאליות הרשומות על שמה של דנה במשרד החינוך ובמוסדות השונים, זכויות אותם צברה במהלך הנישואין, ואף דרש את חלקו ב"נכסי הקריירה" של דנה. שמוליק טען, כי מייד עם היכרותם של הצדדים, עוד בטרם נישאו, הוא מימן את לימודיה של דנה. לטענתו, הוא תמך בה לאורך כל חיי הנישואין ועודד את רצונה לפתח קריירה. לדבריו, במהלך כל משך הנישואין הוא לא הצליח למצוא עבודה קבועה. דנה, כך נטען, נעזרה בו לגידול וחינוך הילדים ובניהול משק הבית, התקדמה בעבודתה, למדה לתארים וכיום היא מורה בכירה המקבלת ממקום עבודתה, מלבד שכר חודשי, גם גמולים שונים בגין הכשרתה ומעמדה. מנגד, טוענת דנה, כי שמוליק, בעלה, הוא "אדם עצלן" שעשה תמיד את כל התרגילים האפשריים כדי לא לעבוד. באוזלת ידו, לא זו בלבד שלא תרם לה דבר, אלא שאלמלא הוא והתנהגותו הטפילית יכולה הייתה להתקדם אף יותר הן בעבודתה והן בנכסיה.
האם זכאי הבעל למחצית מזכויותיה ונכסיה הפיננסיים של אשתו בשעת פקיעת הקשר הזוגי? או שמא נסיבות המקרה המתוארות, מצדיקות נישולו של הבעל מנכסיה הכלכליים?
סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע, כי זכויות סוציאליות שנצברו בתקופת הנישואין הן נכס בר איזון, ועל דרך הכלל, עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויין של הזכויות. יחד עם זאת, סעיף 8 לחוק יחסי ממון מוסיף וקובע כי "בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת" רשאי בית המשפט לקבוע כי איזון שוויים של הנכסים בני-האיזון לא ייעשה באופן שווה, אלא לפי יחס אחר שייקבע.
במקרה המתואר, קבע בית המשפט, כי העובדה שהבעל לא צבר זכויות סוציאליות כלשהן, יש בה כשלעצמה, כדי ללמד על עברו התעסוקתי ועל התנהלותו הכלכלית. גם אם הייתה לבעל תרומה מסוימת למשק הבית, היא לא הייתה שוות ערך לתרומתה של האישה, הן בספירה הביתית והן בספירה החיצונית. כמו כן, נפסק כי מאמצי הבעל עבור התא המשפחתי לא השתוו למאמציה של האישה. הימנעותו מלעבוד בצורה סדירה ורציפה במשך שנות הנישואין מותירה את הרושם כי הבעל בחר שלא ליטול חלק משמעותי במאמץ הנדרש לקיומו ולרווחתו של התא המשפחתי. כאשר בן זוג אינו מבצע אף אחת מהפונקציות המשפחתיות – לא היותו מפרנס עיקרי ולא טיפול בעבודות הבית והילדים, הרי שמלכתחילה אין חלוקה מאוזנת בין הצדדים. עיוות זה יש לתקן באמצעות הותרת כלל זכויותיה הפיננסיות ונכסי הקריירה שצברה האישה בידיה.