מובאים להלן שני מקרים בהם מעשה של אחד מבני הזוג גורם למוות של אחד מבני המשפחה. לאחר שהמשפחה מתפנה מהעניינים המוכתבים עפ"י הדין העברי (שבעה, שלושים וכו') עולה סוגיית הירושה והזכאים לה. נשאלת השאלה כיצד מתמודדת מערכת המשפט עם סוגייה מורכבת זו וכיצד קובע בית המשפט מתי המעשה שולל את זכות הירושה ומתי לא.
המקרה הראשון:
מיכל ודני הם זוג נשוי בשנות העשרים לחיו. לאחר כשלוש שנות נישואין החליטו בני הזוג כי הגיעה העת להביא צאצא לעולם. למזלם מיכל הרתה מייד ולאחר 9 חודשים הריון נולד בנם הבכור, גיל. לאחר 4 חודשים המיתה מיכל את בנה, על-ידי השלכתו מחלון דירתם. במקרה, זה כמו במקרים דומים אחרים בהם נלקחים חיים, התנהלה חקירה משטרתית ובסיומה הוגש, נגד מיכל, כתב אישום בגין הריגה. בסיום המשפט הורשעה מיכל בהריגה. דני, אביו הביולוגי של גיל, הגיש בקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון בנו המנוח בה ביקש להורות כי הוא יורשו היחיד, וכי מיכל, האם, פסולה מלרשת אותו על-פי הוראות חוק הירושה (ע"מ 519/07 י' ה' נ' ל' ה').
המקרה השני:
יוסי ואיילת זוג נשוי בשנות הארבעים לחיו ולהם שלושה ילדים בגירים. יוסי איש עסקים אשר הרבה לנסוע לחו"ל בענייני עבודה. באחד הבקרים עזב יוסי את דירתם כדי לנסוע לפגישת עבודה בחו"ל. בהגיעו לשדה התעופה התקשר לרעייתו, איילת, והודיע לה, כי נסיעה זו שונה מקודמותיה, מאחר שברצונו להיפרד ממנה ולעבור להתגורר בחו"ל. לאחר הודעתו של יוסי אודות העזיבה, נודע לאיילת כי, יוסי בעלה, מנהל מערכת זוגית עם אישה בחו"ל במשך תקופה ארוכה. לאחר שיוסי עזב את הארץ, פנתה אליו איילת בכל דרך אפשרית וביקשה כי ישוב לחיות עמה. פניותיה אף הפכו נואשות מיום ליום. לאחר כחודש ימים ומשלא נעתר להפצרותיה, שמה איילת קץ לחייה. ילדיהם המשותפים של הצדדים טענו בבית המשפט, כי אביהם, יוסי, פסול מלרשת את אמם, מאחר והוא גרם למותה (תמ"ש (ראשל"צ) 33818-05-11 ד.ש נ' ח.ש).
"הרצחת וגם ירשת?" היא הסוגיה אשר עמדה במוקד הדיון באירועים אשר תוארו לעיל. עקרון על זה טבוע היטב במקורותינו היהודיים, ונזכר לראשונה בפרשת כרם נבות: "ויהי דבר ה' אל-אליהו התשבי לאמור: קום רד לקראת אחאב מלך-ישראל אשר בשומרון הנה בכרם נבות אשר-ירד שם לרישתו: ודיברת אליו לאמור כה אמר ה' הרצחת וגם ירשת ודיברת אליו לאמור כה אמר ה' במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילקקו הכלבים את-דמך גם אתה:… " (מלכים א, כא, יז-יט).
פרשת כרם נבות מציגה במלוא עוזה דוקטרינה מוסרית. העיקרון לפיו לא יירש הרוצח את הנרצח מהווה תוכחה בסיסית, מוסרית, כלל אוניברסלית, שמקורה בתחושה חריפה של עוול מוסרי שייגרם אם מי שחטא ייצא נשכר. בית המשפט התבטא רבות באופן נחרץ ונרתם להגנה מוחלטת לשלול מהמעוול את פרי עוולתו: "לא יהיה כן במקומנו, שאדם ירצח ויירש את קורבנו, ולא נקבל – על דרך העיקרון – שאדם יעוול ויימצא נשכר בעוולתו".
הכלל של 'הרצחת וגם ירשת' עוגן בשיטת המשפט הישראלית בסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה, לפיו מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו יהיה פסול מלרשת אותו. מובן כי הקושי המרכזי בתיקים מעין אלו הוא בקיום התנאי של גרימת מוות "במתכוון". נקבע כי משמעות 'במתכוון', היא כי המעוול הורשע בעבירה הנושאת בצדה יסוד נפשי של 'כוונה', ולאו דווקא 'בכוונה תחילה'. מכאן שגם הרשעה בעבירת הריגה ממלאת אחר התנאי הקבוע בסעיף 5(א)(1) לחוק הירושה. כמו כן, בתי המשפט אף הרחיבו את תחולת הסעיף ופסלו מלרשת גם את מי שהורשע רק בסיוע להריגה.
באירוע הראשון שתואר, אודות מיכל שהשליכה את בנה התינוק מן החלון, פסק בית המשפט כי מצבה הנפשי הקשה של מיכל נבחן בהליך הפלילי לפרטי פרטים, והמסקנה הייתה כי על אף מצבה זה, מתקיים היסוד הנפשי של 'כוונה'. משכך, אם הוכחה הכוונה בהליך הפלילי, על אחת כמה וכמה, הוכחה בהליך האזרחי, בו נטל ההוכחה מופחת. לאור זאת, מעשיה של מיכל בגינם הורשעה בהריגת בנה המנוח בכוונה, ממלאים אחר כל התנאים הדרושים לצורך החלת הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק הירושה על המקרה דנן, וכפועל יוצא נקבע כי מיכל פסולה מלרשת את המנוח בנה.
ברור, כי המקרה השני, בו התאבדה איילת כתוצאה מעזיבת בעלה, יוסי, הוא מקרה מורכב יותר וספק אם עונה להגדרה של "הרצחת וגם ירשת". קושיה של ממש עמדה לפתחו של בית המשפט להכריע האם בנסיבות בהן הלכה איילת לעולמה, זכאי בעלה לרשת אותה. להבדיל מן המקרה הראשון, יש לשים לב, כי נגד יוסי לא הוגש כתב אישום ובוודאי שלא הורשע בפלילים בגין מותה של אשתו, איילת.
בית המשפט קבע על סמך פסיקות קודמות, כי לא כל מי שגורם למותו של אדם יהא פסול מלרשת אותו, אלא רק זה אשר, בנוסף לביצוע המעשה הפלילי של הקטילה, גם התכוון לקטול את המוריש. ברור מכאן כי מי שקטל את המוריש או גרם לקטילתו שלא במתכוון – הוראת הסעיף לא תחול עליו, והוא לא יהיה פסול מלרשת את המנוח. במקרה השני, הבעל לא ניסה להרוג את המנוחה ולא נקט בשום פעולה שהיה בה כדי להביא לגרימת מותה. הלכה למעשה, לא חפץ הבעל במות אשתו, איילת אלא רק בפירוד ממנה, ומשכך רשאי לרשת אותה.
מאמר זה נערך ע"י עו"ד ששי אלעמארי ממשרד עורכי דין גיא אופיר העוסק בדיני משפחה וירושה. שאלות ופניות ניתן להעביר במייל לכתובת: alimaris@bezeqint.net. המידע במאמר זה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו ואינו מהווה המלצה לנקוט אי אילו הליכים או לאי נקיטתם של אי אלו הליכים. הסתמכות על האמור במאמר זה הנה על אחריות הקורא בלבד וכפועל יוצא, האחריות לכל תוצאה, ישירה או עקיפה, בשל ההסתמכות על האמור במאמר זה, תחול על הקורא בלבד.